ככל שטכנולוגיית הרכב הכבד האוטונומי מבשילה, מרכז הכובד של הדיון נע מההנדסה אל המשפט. חוק התעבורה הקלאסי מבסס את האחריות במידה רבה על התנהגות הנהג; בתרחיש שבו אין נהג, או שהוא רק משגיח, יש להגדיר קרקע זו מחדש.
הכתובות החדשות של האחריות
המגמה הכללית היא היסט מאחריות אשם לאחריות מוצר ומפעיל: תקלה במערכת האוטונומית עשויה להצביע על היצרן וספק התוכנה, כשל הנובע מהזנחת תחזוקה על מפעיל הצי, ובעיות הנובעות מהתשתית על מפעיל הדרך. מדינות שונות מעגנות חלוקה זו בחקיקה בקצבים שונים; בהובלה בין-לאומית, שונות זו היא שכבת סיכון נוספת שיש לנהל.
הערך העולה של הנתון
- מכשירי רישום אירועים המתעדים שנייה אחר שנייה את רגע התאונה, והופכים לראיה המרכזית בניתוח האשם
- רישומי נתוני תחזוקה ובלמים של הנגרר הם ההוכחה לחובת הזהירות של המפעיל
- תמחור הביטוח מתפתח מהיסטוריית הנהג לעבר איכות נתוני המערכת והצי
- הסכמי שיתוף נתונים הם הקרקע החדשה במשולש יצרן-מפעיל-מבטח
הלקח המעשי העולה מתמונה זו כבר כיום ברור: מי שמנהל רישום, מנצח. מפעיל המתעד את תחזוקת הנגרר וארכוב נתוני הטלמטיקה שלו באופן סדיר, נכנס הן לעולם האוטונומי של מחר והן לתיקי הנזק של היום עם מערך הראיות החזק ביותר. עד שהמשפט יתבהר, הביטוח היציב ביותר הוא משמעת הנתונים.