ידיעות על משאיות אוטונומיות נותנות לרוב רושם של מהפכה שתגיע בן לילה; המציאות בשטח היא אבולוציה הדרגתית. סיווגים בין-לאומיים מחלקים את אוטומציית הנהיגה לשלבים הנעים מנהיגה ללא סיוע ועד לשלב שבו האדם יוצא לגמרי מהתמונה, וכל שלב נבנה על גבי הציוד של קודמו.
איפה אנחנו היום?
ברכב כבד מודרני, סיוע בלימת חירום, בקרת שיוט אדפטיבית ומערכות מעקב נתיב הם כבר ציוד נפוץ. מערכות אלה אינן מחליפות את הנהג; אך הן מביאות לרכב, באמצעות חיישני תפיסה, תשתית בלמים אלקטרונית ותוכנות החלטה, את כל אבני הבניין של האוטונומיה. בשלב הבא, רכיבים אלה מתחילים להשתלט על הנהיגה בסביבות מוגדרות כגון כביש מהיר; הנהג נסוג לתפקיד משגיח.
אבני הדרך של המעבר
- סטנדרטיזציה של מערכות הסיוע ברמת הצי ומשמעת איסוף נתונים
- הבשלת התמרון ללא נהג בתפעולי שטח סגור ומסופים
- נסיעה אוטונומית מושגחת בקטעי כביש מהיר ופיילוטים של hub-to-hub
- רגולציה, ביטוח ותשתית המאפשרים אוטונומיה מלאה במסדרונות מוגדרים
הנגרר נוכח על הבמה בכל שלב בסולם זה: תגובת הבלמים, תשתית החיישנים ואיכות הנתונים הם התנאי המקדים למעבר לשלב הבא. האסטרטגיה החכמה עבור מנהל הצי אינה לחכות למהפכה, אלא להבטיח שכל רכב הנרכש היום מגיע עם הציוד התומך בשלב הבא.